שערי תורת בבל על סוטה ט״ז א

1 טז א בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא וכו'.—מדלא הוסיפו הכא יבמה נמי, דהתורה אמרה "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" דב' כה ו, והלכה אומרת יבמות כד א ומ' ע"א שהאח המייבם הוא שיורש את נכסי אחיו ולא הבכור אשר תלד, מזה מוכח כדעת רמב"ן בפה"ת שם, שמה שדרשו בספרי שם וכן ביבמות כד א "והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם אשר תלד פרט לאיילונית ולא ימחה שמו פרט לסריס" אינו אלא אסמכתא בעלמא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, אבל ברור שאין פשטות המקרא כפי דרך האמת, שרמז עליו הרמב"ן שם, שאין לנו עסק בנסתרות. אבל הוא כפשוטו ממש, שבכור זה שתלד אשת המת מאחיו שייבמה הוא יירש נחלת אחי אביו המת.

2 והיה המנהג, שהמייבם אחר שייבם את אשת המת היה יורד לנחלת אחיו ומחזיק בנכסיו עד אשר תלד אשתו את הבן הבכור. ומשום שע"י מנהג זה היו האחים רגילים לבוא לידי מצה ומריבה עם האח המייבם, שהחזיק בנכסי המת, באמרם: מפני מה אתה מחזיק בנכסים הללו? שמא תמות היבמה בטרם תלד בנים, או שמא תלד נקבות, וגם אם תלד בן תחילה שמא ימות בהיותו קטן בטרם יזכה בנכסים. ובכל האופנים הללו היה קשה לאחים להוציא את נכסי המת מידי האח המייבם, שכבר החזיק בהם כשלו כמה שנים. ולמען הרבות שלום בין האחים, עוד לפנים בישראל תיקנו הסופרים, שבכל אופן יירש המייבם את נכסי המת לעולם. ויש יכולת לחכמים לתקן כן בדבר של ממון ולהוציא נחלה ממי שראוי ליירש בדין תורה ולתתה לאחר, וכדאיתא ביבמות פט ב מהטעם, שהפקר ב"ד הפקר. וכעין זה הוא מה שתיקנו שהבעל יורש את אשתו, ושתיהן מתקנות ישנות קדמוניות, ולא נודע מי תיקן אותן ומתי תיקנו אותן עד שיש סוברים, שירושת היבם וכן ירושת הבעל הן מן התורה.